Location: Tel Aviv – Beit Ariela Public Library and Cultural Center

“האם הגדולה” בעבודותיה של אילנה רביב

אין זה מקרה שתערוכתה של אילנה רביב נפתחת דווקא ביום המציין את “יום האישה הבינלאומי”, אשר יותר מכל מסמל את הצורך לבחון מחדש את מעמדה ומקומה של האישה בחברה שלנו, בעידן הפוסט-מודרני.

אילנה רביב הציגה בגלריות ובמוזיאונים עם אמנים אמריקאיים חשובים כמו לארי ריברס (RIVERS) ואחרים והוכרה בארה”ב כאמנית איכותית וייחודית. לאחרונה הציגה רביב באירופה ואף הוצגה תערוכת-יחיד גדולה שלה במוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה ובסנט-פטרבורג בשנים 2009-2008.

בתערוכה הנוכחית, שבה משולבים יחדיו ציורים ורישומים, ניתן להתרשם הן מהיכולות הטכניות של רביב והן מכושר הדמיון וההמצאה.

במרכז יצירתה בולטת דמותה של אישה רכה וגדולה. לדבריה, זו האם הגדולה, “הקדומה, המודחקת והמוכחשת”, שמרחפת תדיר בתודעתה ואינה נותנת לה מנוח. ואכן, האם הגדולה- פנים רבות לה. היא מתגלה בשלל רבדיה- הנראים והבלתי נראים ובגוון היבטיה ההיסטוריים, הספרותיים, המיתולוגיים, הסמליים, הפואטיים והרומנטיים. נשים גדולות, אלוהיות, יפות, סוערות סהרוריות, מסויטות, כנועות, עדינות, שטניות, נאהבות, רכות, נפלאות כמו פנדורה, חווה, קליאופטרה, אופליה, לדה, אירופה, שחרזדה, פלורה, כרמן, ליידי גודייבה ואחרות.

מהו ההכרח הבלתי נמנע של האמנית לעסוק בדמותה של האם הגדולה?  מדוע היא מתעקשת ציור אחר ציור, להזכיר לנו את קיומה, כשקו רודף צבע וצבע רודף צורה?     הנשיות המודחקת פורצת במלוא עוצמתה, ממלאה את מרחב המצע הציורי, חורגת את גבולותיו ואת גבולות חומריותה הפלאסטית- הצורנית והמבנית. היא מנופפת בדגל חירותה “בהובילה את העם” (אזכור לעבודת ‘המאסטר-פיס’ ‘החירות מובילה את העם’, 1830, של האמן הצרפתי אז’ן דלקרואה DELAXROIS ) בעוררה את התודעה ובהפצירה להכיר בתפקידה כ”יסוד בונה ומאזן בעולם מעורער ומסוכסך” (ציטוט מכתבי אילנה רביב, “האם הגדולה”).

האם הגדולה, המוכחשת, שמצטיירת במיטבה בעבודותיה של אילנה רביב הנה רלוונטית דווקא בימים אלו- בתקופה של התעוררות הרוח, המחאות החברתיות והחיפוש אחר הגדרה מחודשת של מעמדו ומקומו של הפרט בחברות שמכנות עצמן לעיתים ושלא בצדק דמוקרטיות, מפותחות ומודרניות.

בספרו “האדם המיסטי” תיאר הפסיכואנליטיקאי אריך נוימן, תלמידו של יונג, את היחלצות נפש האדם מן הכוח הסימביוטי של האם הגדולה, המזוהה עם הלא-מודע. נוימן התריע בדבר הסכנה שבהדחקת האישה ו”הנשי” מן התרבות ואף טען שהנה הסיבה לבעיות נפשיות רבות, וגם לכמה מן האסונות הגדולים של המאה ה- 20. נוימן טען שכאשר הפרט יצליח לשלב בין “הנשי” ו”הגברי” בתודעתו אזי יתחולל האיזון הנכון בחברה. האלימות של המשטרים הדיקטטוריים במאה ה-20 בכלל, והשואה בפרט, סמלה, לדבריו של נוימן, את הפרתו של איזון זה.

אילנה רביב מכוונת בציוריה להתעוררות התודעה ולקיומו החיוני של היסוד ‘הנשי’ לצד היסוד ‘הגברי’ השולט בחברה ואף מתריעה על הצורך לשמר יסוד זה. הנשיות זועקת את זעקתה, חושפת את הכתובת על הקיר, מבקשת למוטט את כוונותיהם של אלה הפועלים במכוון להשמיטה ולהשכיחה מתודעת הקולקטיב. היא מוקיעה את אלו שיורקים בפניה הילדותיות, הטהורות בלכתה ברחוב והיא מבכה על אותן נשים ורעיות הנרצחות ע”י גבריות מעוותת ומבועתת.

האם הגדולה, הקדומה שנישאה על כפיים בחברות מטריאכליות, הורדה מכס מלכותה בתקופות חשוכות אך כמו ‘ציפור האש’ של סטרווינסקי (1910 (וכמו הציפור האצילה “מאיסטרה” ((MAIASTRA , 1912 של הפסל ברנקוזי היא קמה מרבצה, ויוצרת חיים. פניה החיוורים, המעודנים ממוסגרים בקווי מתאר שחורים. גופה מאדים ומאפיר חליפות. היא רוקדת את ‘ריקוד האש’ שלה, רוקעת ברגליה, מנוענעת את גופה הכבד בתנועות רכות וסוערות שולחת זרועותיה הארוכות אל הגבר הבלתי נראה שצופה בה. עיניה המצועפות, המהפנטות תובעות ממנו את זכותה להתקיים, לא להישכח.

העיסוק של אילנה רביב בדימוי “הנשי” מתקיים במקביל במישור נוסף, ועיקר עניינו הוא בשיח האמנותי- מודרניסטי המובהק אודות פורמליזם, ואופני הבעה. שורשיו נטועים בראשית דרכה כסטודנטית לאמנות בניו יורק Arts Students League of New York)) ב- 1980 ובהשכלתה הרחבה והמעמיקה בתולדות האמנות.

למרות שאילנה רביב גדלה והתחנכה בתל אביב, ציוריה קרובים יותר בסגנונם לציור המודרניסטי האירופאי מהמאה ה-20. דמויות הנשים של רביב חוות את זיקתן לאקספרסיוניזם הגרמני, לפורמליזם של פיקסו, (בפרט לדמויות הנשים החיוורות בעבודתו “גרניקה” (1937) ובכלל לדמויות הנשים ביצירתו) אך בעיקר הן מתכתבות עם עבודותיו של האמן האמריקאי נוקס מרטין, (KNOX  MARTIN) מהמורים הבולטים שהיוו עבורה השראה גדולה ובמיוחד עבודת הקיר האבסטראקטית “ונוס” (VENUS) שיצר ב- 1970 אשר ממוקמת במערב מנהטן, ניו יורק.

בחירתו של נוקס ב”נשיות”, המסמלת שלמות של יופי וחכמה לתיאור העיר ניו יורק האהובה עליו, נגזרת מנטייתו המושכלת והאמנותית לסגנון “המופשט הגיאומטרי“, האירופאי שמאופיין כקווי, כשכלתני, וכתיאוסופי ואשר הוצג לראשונה בניו יורק בתערוכת “הארמורי שואו” ( (Armory Showב- 1913 שארגן הצלם והגלריסט הידוע אלפרד שטיגליץ.

ונוס הייתה ונשארה האישה היחידה במיתולוגיה היוונית שנולדה ממוחו של גבר הוזה- זאוס אל האלים, שבהעדר רחם הוליד אותה מהראש. בשונה ובהשלמה לעבודתו של מרטין נוקס, אילנה רביב מיילדת את ונוס מרחם אישה ומציגה “נשיות” שיש בה רגש, עוצמה ופגיעות. ונוס שלה היא גם האם הגדולה. היא “איקונה של נשיות דינמית עתיקה, משתנה ומתמשכת”, שמצוירת במשיחות מכחול סוערות ובקוויות שבראש ובראשונה מבטאת רגש.

אני מאחלת לאילנה להמשיך לרגש וליצור באותה התלהבות וחיוניות ובהצלחה בתערוכות הבאות.

שירלי משולם
אוצרת

הערות:

אילנה רביב נולדה  והתחנכה בתל אביב. עברה לניו יורק. כיום חיה בישראל ובארה”ב עבודותיה כוללות מגוון תחומים” ציור, רישום, תחריט, שטיחי קיר ויציקות נייר. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בישראל ובחו”ל.

אריך נוימן, האדם המיסטי, Der Mystische Mensch) ) רסלינג, תל אביב, 2007, תרגום יואב ספיר, עריכה מדעית: דר’ אבי באומן.

נוקס מרטין אמרן אמריקאי, פרופסור לאמנות לשעבר באוניברסיטת ייל ,הפקולטה לאמנות. ונוס, 1970 , ציור קיר, החלק המערבי של מנהטן, ניו יורק.