נוקס מרטין – תערוכת אמנות, נובמבר 1982
תערוכת אמנות, נובמבר 1982
כל מגע הדדי בין בני אדם שהם בעלי ענין של אמת בנושא כלשהו, פותח צוהר ללימוד המבוסס על הבנתו השלמה. קבוצת האמנים הזו מילאה את חובתה בעזרת עבודתם ראויה לאימרתו של חואן גריס: “ציור זה לצידו של הציור האחר, כמוהו כשירה למידה של הפרוזה”.
יש משום דקדקנות, פרטנות יתר, בכל הנוגע למרכיבים העושים את האמנות, בתור שכזו, למה שהיא באמת. דקדקנות זו מפרידה את הסגנון המסוים על יסודותיו החבויים, המלוקטים לצורך ניתוח, מן הקשת הרחבה הסוככת על האמנות כולה.
סגנון זה פועל את פעולתו בשעה שהוא נעשה שותף לאותה זירה. ההתקדמות לארכה של דרך זו מבטיחה את יצירותיהם של האמנים כגילוי מעשי ומדויק, החושף את נושאן האמיתי – הבריאה עצמה.
זוהי יצירה שבה הרקע איננו יכול להיות נייטראלי, שהמירווחים שבה פעילים באותה מידה כמו הצורות שהם מגדירים, שהמרת הגונים בה מגוונת ומדויקת ונובעת מהיצירה עצמה. היצירה באה לעולם כדי להכיל ערכים נצחיים. היא מעניקה תדמית חדשה למציאות, המרעננת את החיים עצמם בחדוות היצירה, בשיר המוקדש לקול המצווה: “כל מה שידעת עד כה אין בו כדי להכשירך למעני. תוכל לקרוא בי, את תעמול קשה, כיון שהיופי הוא טירוף ואמת גם יחד.”
כזו היא תמונת הבככנאליה של טיציאן. נושאה מיסתורי – דמויות רוכנות, רקדנים, ילד ואדם זקן. הזקן מראה באצבעו לילד על מורד של גבעה. בינות לרקדנים – עטרה המשמשת כטבורו של מעגל גדול; החי והצומח, הרועה ועדרו, העננים, קילוח היין, הצורות הבהירות והכהות, הניגוד שבין הצורה לצבע; השריונים המצוירים בה בגיאומטריה פואטית והחוצים בין הדמויות השונות: ספיראלות, צורות דמויות דגים המתקבלות באמצעות חיתוך של מעגלים, הניזונים כביכול בעזרת קוים אלכסוניים, העוברים בין העצים ויוצרים מבנה בסיסי של יהלום, ומעל לכל אלה – צורה פנטאגונלית המשמשת בסיס לקווים המאוזנים – מחרוזת של משולשים המקושרים לקווים האנכיים, השופעים לתוך גלימת האריג של הרשת הדינאמית והזורמת, שכולה סדר מורכב ומדוקדק של העבה מול הדק, הישר מול העגול, הגדול מול הקטן. והכל משתלב למסכת שאינה סובלת שרירותיות. בשעה שכל ההיבטים הללו משולבים ביניהם נוצרת תנועה סטאטית, סינטזה; באותה שעה היצירה קיימת – היא פועלת.
לפיכך, אמניה של קבוצה זו יכולים להיקרא ריאליסטים סינטטיים – מונח חדש וברור שמוצאו בקוביזם הסינטטי. אין לזה שום קשר עם האבסטרקט. היצירה כאן היא קונקרטית באופן מובהק, כלומר לעולם אין היא שונה ממה שהיא באמת. הכוונה הגלומה בה לעולם אינה אלא מה שהיא עצמה והיא מעבר לטעם או לאופנה. זוהי יצירה פעילה במובן זה שבסיסה הוא האמנות החיה ולא כל דבר העלול לאבד מחיוניותו בשל סלסולים וקישוטים דוגמת ה “Muzak” – מוסיקת הרקע חסרת האופי. ביסודה מגשימה היא את דבריו של שייקספיר: “להעניק לאפסות אוורירית בית-מקלט ושם”.
ייחוס אבות זה, למען הדיוק, ראשיתו אצל טיציאן, ורונזה, אל גרקו, פראנץ האלס, ולאסקז, סזאן, פיקאסו, מאטיס, דה-קונינג (לפני 1963)
וניתן למצאו גם אצל כותב שורות אלה. אין בנמצא אמנות בריטית או אמריקנית; אין בנמצא אמנות של טורנר, של מיכלאנג’לו, של דה וינצ’י ושל מונה בתור שכזו. אמנות היא אמנות ואינה נזקקת לשם תואר. אם נזקקת היא לתואר – שוב אין זו אמנות. אין בכוונת הדברים להפחית בחשיבותו של אדם כלשהו, קבוצה או לאום, אלא אך לציין שמושג זה של האמנות, כאמנות אכן קיים. אמנות נעשית מתוך ידיעת האמנות כדי ליצור אמנות – גם את הסוג הנחות שלה – ממש כשם שהשלם מכיל את החלקי; החלקי, לעומת זאת, איננו יכול להכיל את השלם.
זוהי, אם כן, הצהרת הכוונות וההישגים של קבוצת אמנים זו. פעולתם נועדה להבין את האמצעי של האמנות המשמש מאז ומעולם. הם מציעים את הישגיהם בענווה, מול כל העוינים גישה זו, ממש כשם שמבקרים ואמנים שונים הביעו את השקפותיהם על הצייר פאבלו פיקאסו, וכל דעה סתרה את חברתה ויצרה מבוכה ותימהון.
הדברים תואמים את עמדתו של מקלוהן, שהאמנות כיום פירושה כל דבר שניתן להסתדר עמו. יש משום השפלה בגישה המזכירה את גישת הסוחר שלפיה אין חשיבות לאמן, ורק לזמנו של הסוחר המבריק או הסוכן יש חשיבות. האמנות שבה אנו עוסקים היא אמנות שמעצם טבעה אין סוחר האמנות יכול להבחין בה בשל אי האפשרות לקדם בה את הבלתי נראה. הבלתי נראה, עדיין, הוא הבסיס והמהות של האמנות. עמדה זו איננה אליטיסטית ואין לפרשה כאילו הינה המציאות עצמה. כך היה הדבר בשעה ששאלו את מאטיס אם אין לה לאמנות כללים כלשהם. על כך ענה מטיס: “בוודאי, האם לא היינו נעשים אמנים גדולים אילו ידענו אותם?”
יש סוג של ידענות שאינה מבוססת על דעה. מנוע בנזין חייב שיהיה לו מעבה ושאר מרכיבים מכאניים כדי שיפעל כהלכה. בדומה לו גם עבודת אמנות זו איננה זקוקה לפירושים. אין היא רומאנטית ואף לא סנטימנטאלית. אין היא פוליטית, היא מצויה למעשה בתוך תוכה של יצירתו של סזאן, וכדברי חואן גריס ניתן לומר עליה, “הציור שלי, אפשר שיהיה “ציור גדול” גרוע, מכל מקום “ציור גדול” הוא.
שירה הריהי המלה הנכונה במקום המתאים.
נוקס מרטין
צייר ופרופסור מרצה לאמנות
לשעבר במחלקה לאמנות באוניברסיטת ייל