האם הגדולה

אילנה רביב
At The National Arts Club NYC
האם הגדולה וחיות המחמד שלה
(The Great Mother and her Pets)
A special Exhibit to Benefit Seeds of Peace
אליק מישורי
אוצר – היסטוריון של האמנות

התערוכה העכשווית של אילנה רביב נולדה מסערה נפשית, שבה צצים ועולים מאוויים של אישה  המבטאת בציור את יחסה לגיבורות נשיות מן ההיסטוריה, מהמיתולוגיה ומהספרות. ההזדהות הנרמזת עם הגיבורות, והפרשנות השונה המוענקת לכל אחת מהן בציור, יוצרות את גרעין התערוכה, הסוגד לכוח הנשי: כוח מאגי, קסום, כוח המשדר דיכוטומיה של עוצמה וחוזק אל מול פגיעות ורפיון.

רביב יוצרת בציוריה פרפרזות על הגיבורות. הציורים מעניקים  לכל אחת מהן פרשנות חדשה, אישית, שבה התפקיד מקבל  פן מודרני, בעל איכויות הבעה פסיכולוגיות אחרות. אירופה ולֶדָה, פְלוֹרָה, הֶלֶנָה, פַּנדוֹרָה, שֶחֶרֶזַדָה, עַליסָה וגוֹדַיְיבָה לא תוארו כך מעולם: בסערה של צבעים וצורות אקספרסיוניסטית הן מציגות לראווה  את יחסן לבני זוגן או את דרך ההתבוננות הפנימית שלהן בעצמן.

זאוס, מלך אלי המיתולוגיה הקלסית, נהג לשנות את צורתו ולהופיע בפני נשים בנות תמותה ב"תחפושות" שונות שעה שרצה לכבוש אותן. נשים אלה היו למושא קנאתה של אשתו הֶרָה. אל  לֶדָה, אשת מלך סְפַּרְטָה, התגלה כבּרבּוּר; אל בת המלך אֵירוֹפָּה, התגלה בדמותו של  פַּר. הסיפור המיתולוגי מדגיש את התרמית הכרוכה  במעשיו של הגבר זאוס. הוא מבצע את זממו באמצעות תחפושת-מסיכה, המאפשרת לו ללבוש דמות לא שלו, דמות בעל חיים, כדי לכבוש את האשה. בציורים של רביב מתהפכות היוצרות: לדמות הנשית מוענק  מקום מרכזי בהתרחשות ואילו הגבר-בעל-חיים משחק תפקיד משני במכלול המרחב המצוייר. כל ה"גברים" בציורים של רביב הם בעלי-חיים: שפנים, כלבים, ברבורים, פרים וסוסים. הגבר היחיד המוצג כבעל מאפיינים אנושיים – וגם כאן בדרך כמעט מופשטת – הוא אדם הראשון, בן זוגה של חוה.

אדם וחוה של רביב שרועים על מצע (לא נוח במיוחד) של שפעת ירק. פרי עץ הדעת מפריד ביניהם. חוה מתוארת כאשה חושנית ששדיה זקורים, המושיטה ביד אחת  את הפרי לאדם. אדם הוא יצור אנושי המוגדר בדרך מינימליסטית בתוך תוהו ובוהו של  סערת קווים צבעוניים העוטפת אותו. מעל ומתחת לפרי האסור מתפתל נחש סגול המפריד בינו לבין בת זוגו.

בציורי לדה והברבור של רביב לכודה לדה בידי הברבור – אך גם לוכדת אותו. העוף מתואר כספק ברבור ספק נחש: צווארו הארוך כרוך סביב גוף האשה המוצגת עירומה. הגירסאות השונות שרביב יצרה ללדה והברבור מציגות את הגיבורה בתנוחות שונות. כל תנוחה תורמת לייצוגה של מערכת יחסים ספציפית בין האשה לעוף האגדי. באחת מתנוחותיה מתוארת לדה ישובה על האדמה, רגליה משולבות, ראשה נוטה הצדה ומונח על כתפה. הברבור נשען על ברכיה, חבוק בין שתי ידיה הענקיות. צוארו התארך עד לכדי צורת גופו הפתלתל של נחש הנכרך סביב גופה. שני שדיה הזקורים של לדה לכודות בפיתולו המוחץ של הברבור-נחש. מבטי השניים אינם נפגשים: מבט האשה מורה על הרהור פנימי על הקורה לה, ומבט הברבור מכוון נכחו, אל מחוץ לתמונה. בגירסה אחרת, כורך עצמו הברבור-נחש סביב גופה של לדה וכמעט חונק אותה; מבטה פונה אלינו הצופים ומסגיר הרהור פנימי עצוב. לדה אחרת אוחזת את הברבור בתנוחה טבעית של אשה המניקה את תינוקה. הבעת פניה רומזת על רוך, שעה שהעוף מניח את ראשו על שדה הימני. הזוג מוצג בגירסה אחרת בזמן הרגיעה שלאחר ההזדווגות. לדה והברבור חבוקים  זו בזרועותיו של זה במיחבר המבוסס כולו על צבעי הלבן, השחור והאדום: שחור שיער הגיבורה, נוצותיו הלבנות של הברבור ומקורו האדום. בהתפוצצות של משטחי צבע מתערבבות הנוצות הלבנות בשיער הראש השופע ובכך מְפֵרוֹת את האווירה השלווה של הרגע. המתח משודר באמצעות המבט הממוקד של עיני הברבור, כמו גם בידי פיה הקפוץ של הגיבורה.

עליסה, בציורים של רביב, אינה נמצאת ב"ארץ הפלאות"; הדמות הנשית,שהיא ספק אישה ספק ילדה, לכודה וגם לוכדת את השפן הלבן, כמו לדה הלכודה-לוכדת את הברבור. היא מתוארת במנוסה,  רצה כל עוד נפשה בה. עליסה אינה יודעת מה לעשות בזרועותיה הגדולות. בגירסה אחרת היא מוצגת ערומה, נסה מפני כוחות בלתי נראים, המאיימים עליה בצורת קווים שחורים – מרוסקים והרסניים. הגיבורה  מפנה את ראשה לאחור, כמו אשת לוט,  ולצדה, על הארץ, מוטל השפן, שוכב על גבו. בתחפושת שונה לחלוטין מופיעה עליסה האשה-ילדה-בובה כשהיא יושבת, או אולי "מונחת" בצורה פסיבית לנגד עינינו. ראשה ראש של אשה בוגרת, עיניה עצובות, אך רגליה רגלי בובה. לשפן אוזנים ארוכות ומזדקרות והוא אוחז בבגדה, כאילו הוויתו כולה תלויה בה.

פנְדוֹרָה מהמיתולוגיה, האשה הסקרנית, המסמלת את הסקרנות האנושית בכלל, אינה מודעת לאשר יקרה לה כשתפתח את הקופסה שהעניקו לה האלים במתנה. כשנפתח המכסה, יוצאות מהקופסה כל הרעות והצרות של המין האנושי. על פנדורה לשאת בתוצאות ובשל כך היא מוכת אשמה על  שהביאה הרס על המין האנושי. קרן האור היחידה בסיפור קודר זה היא "התקווה", התכונה האנושית הטובה  היחידה שנותרה לפנדורה. בציור של רביב נכנסת הגיבורה בצעידה אל תוך מרחב הציור, מצדו השמאלי, כשהיא נושאת בידיה מעין מהות מופשטת של התפרצות צבעים צהובים וירוקים הרומזת, אולי, על פריחה עסיסית. מעל למיתחם הצבעוני מופיעים שני עיגולים שחורים ולצדם, משהו שניתן להגדירו כקווצת שיער שחורה. האם אלו הן העינים של פנדורה, המתבוננות בנו מבעד לחבילה המתפוצצת, עיניים המנסות לקבל מאתנו חמלה על האסון שהביאה על עצמה הגיבורה? או אולי אלה הן שדיה?

את שחרזדה האגדית מציגה רביב בתנועה של ריקוד. הגיבורה מניפה את ידיה מעל פניה ומסתירה אותם חלקית. עיניה נעוצות בנו, הצופים, וסוחפות אותנו אל ריקוד סוער העשוי בצבעי אדום לוהטים. אותה שחרזדה, בגירסה אחרת, מוצגת פעמיים: האם היא הדמות השחורה, המחבקת דמות לבנה וכובשת אותה?  או האם היא הדמות הלבנה – הנכבשת? במערבולת של רגליים, של ידיים ושל ראשים, מובע בציור מעין מפגש יצרי של האני עם האני האחר שלו.

ליידי גודייבה, הגאוותנית והמתריסה רוכבת על סוס שחלקו האחורי חום, אחוריו מובלטים, ואילו חלקו הקדמי נראה כשני כפיסי עץ המוכתרים בראש משולש. בשתי ידיה "פורטת" גודייבה על צוארו ועיניה מזמינות אותנו להשתתף במעשיה. מתחת לסוס מתגלה לנו גודייבה האחרת, זו ש"נפלה".

גיבורה מיתולוגית אחרת ביצירתה של רביב היא פְלוֹרָה, יולדת הפרחים בעונת האביב. לפלורה היה  גן, שניתן לה בבמתנה בידי בעלה זֶפִיר, רוח האביב. הפרחים בגנה של פלורה לא היו פרחים סתם; כל אחד מהם היה בן תמותה לפני שהפך לפרח. אחד מהם היה נרקיס, שהתאהב בבבואתו והפך לפרח הנרקיס. אחרת הייתה קְלִיטְיָה, שהתאהבה באפולו, ובשל הערצתה לאל השמש היפהפה הפכה לפרח החמנית. פלורה של אילנה רביב ערומה, פרט לנעלי העקב האדומות שהיא נועלת לרגליה.  את הפרחים האדומים מגנהּ איגדה לזר מערבולתי אדום.

כאתנחתה עכשווית לגיבורות מן הספרות, מהמיתולוגיה ומההיסטוריה, מציגה רביב נשים מן ההווה בקבוצה אחרת של ציורים. נשים  שאין להן תפקיד סמלי המתַמצֵת תכונות אנושיות, פעילות הירואית כלשהי, וכדומה. הנשים העכשוויות נתפסות כאלגוריה למצבים אנושיים יומיומיים כמו סיפוק, אושר קטן  ואולי אפילו שמחה. חיוך קטן נרמז על פני הגיבורה חסרת השם בציור הכפול (דיפטיך) נשים וכלב; אווירה דומה, כמעט אידילית, מתוארת בשתי נשים ואבטיח. בסוד ניצבות בציור זו מול זו שתי נשים לבושות: האחת חובשת לראשה כובע שחור גדול מידות ושערה בהיר. השניה מבויישת, ראשה רכון כלפי מטה, לבושה שמלה תחתית ושדיה הבשלות מודגשות בקווים אדומים. האשה בהירת השיער שולחת את ידה ונוגעת, לא נוגעת בהן. הכלב השחור צופה בשתים.

בתמונות אלה, כביתר ציוריה של רביב , הגוף הנשי מרומז והוא מופשט רובו ככולו.  הוא מורכב מאברים אברים, שאינם מאוחדים ביחסי גודל  מקובלים: הזרועות ארוכות, אצבעות הידים פרושות וגדולות, אברי הפנים – עינים אף, גבות, פה – אינם ערוכים בצורה סימטרית במטרה להרכיב דימוי של  פנים "אמיתיות". ולהיפך: לפעמים חורגים המרכיבים מהגבולות המצויירים המגדירים את הפנים. שדי הנשים מודגשים, לעתים הם זקורים ופעמים אחרות מתוארים כנפולים. שיער הראש מסתלסל ומתבדר, שחור במרבית המקרים. הנשים של רביב מותחמות באמצעות קווי מיתאר שחורים, עבים ומעוקלים.

הציורים של רביב מוסרים לנו תיאורים דינמיים, גדושי התרחשות, אקספרסיביים, של יחסים מורכבים בין האשה לגבר  – מנקודת ראות נשית. הגיבורות המיתולוגיות, כמו גם נשי היומיום, זוכות בציוריה למבע חודר, רווי סערת יצרים צבעונית, היוצר אצלנו, הצופים, הזדהות סוחפת.

אליק מישורי

אוצר – היסטוריון של האמנות