אילנה רביב

תערוכת יחיד

"ריאליזם סינתטי"

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח

קבוץ הזורע 

אוצר: גבריאל מענית

אורית לוטריגר

בשפתה הציורית והמיוחדת יוצרת אילנה רביב מערך של דמויות הנתונות בסערה של אנרגיות.  הביוגרפיה הפנימית שלהן מובילה את המתבונן לתודעה, כי במרכזן ניצבות מסורות תרבותיות אוניברסליות הנוגעות במהותה ש האישה.  עם זאת, בהתבוננות האמנית אל תוך עצמה, בציור המתעלם מחוקיות הרישום הריאליסטי – צילומי, מציגה רביב ביטוי לתהליכי יצירה אינטואיטיבית וספונטנית, שלא באה כאילוסטרציה תיאורית לטבע, אלא בונה צורות המציגות אותו באופן חדש ואחר.  רביב מאזכרת בציוריה גיבורות נשיות, כמו שחרזדה, ליידי גודייבה, גאיה או לדה, שנוכחותן עשויה להתפרש באופנים שונים.  כך למשל הופכת אליסה בארץ הפלאות לסמן ציורי – מטאפורי ולחומר גלם לגיטימי לזיכרונות ילדותה של האמנית, או לצמיחתה בעולם רווי פרדוקסים וחוסר נהירות.  אילנה רביב למדה אמנות בניו-יורק, ערכה כבר תשע תערוכות יחיד, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן תערוכה עם אומנים כמו ראושנברג, נוקס מרטין, לארי ריברס וג'יימס רוזנקוויסט.

מסע אל הנשיות

אילנה רביב חיה ויוצרת לסירוגין בארץ ובארצות הברית, אך קשה לסווג את עבודותיה על פי המקום שבו נוצרו.  התבוננות במגוון ציוריה מגלה חוקיות ברורה של עיסוק בנושאים בעלי זיקה ריגשית ל'מצבים נשיים'.  נושאים אלא יכולים להתפרש גם כאוניברסליים, השייכים לקיום הנשי בכלל, וגם כנושאים אישיים מאד של האמנית, המתייחסים למהותה שלה כאישה וכאם.  נושאים אלה, שאינם מייצגים פן לוקאלי, מעסיקים את רביב באותה מידה גם בסטודיו שבנווה-צדק, וגם בניו-יורק.

רביב מעלה בפני הצופה מעין תצוגה ויזואלית של מצבים והעמדות, שהם בבחינת 'מסע אל הנשיות'.  בציור מסוגנן, המכיל בין היתר ממד המתייחס למודל באופן פסיכולוגיסטי, היא מצליחה לבטא סוג של נוכחות ועוצמה תכנית וציורית.  אופן הציור האקספרסיבי שלה, קווי הרישום הנחרצים, או הצבעים החזקים שאינם מתמוססים ברטט של שקיפויות, רק מחזקים את אותו ביטוי דינמי ונמרץ של רביב.

אילנה אינה יוצרת אוטופורטרטים המתארים את דיוקנה.  בעבודותיה, היא עושה שימוש בגיבורות נשיות מן המיתולוגיה והספרות, ונראה כי דרכן היא צוללת לרבדים של חקירת נשיותה שלה.

גאיה

דוגמה קונקרטית לאמירה זו, יכול לשמש הציור 'גאיה'. בציור מתגלה דמותה הנשית של האלה הקדומה, 'האם הגדולה', זו שעל פי סיפורי המיתולוגיה יצרה את כל דורות האלים שבאו אחריה.  גאיה היא יוצרת השמים, ההרים והים.  היא היסוד האמהי, ההיולי שנוצר מהריק, מהתוהו ובוהו.  גאיה היא האם היולדת, המקבלת, היא אם כל חי.  שמה נקשר למילים – גאה – אדמה – גיאוגרפיה.

בציור הייחודי של רביב, מופיעה גאיה בפוזיציה התוחמת ברגליה ובידיה מעין חלל, צבוע בצעי תכלת, והיא סוכרת ומגינה עליו.  שיער ראשה השחור מעורב בקווים לבנים והוא בנוי ממריחות מכחול עבות ואקספרסיביות המצביעות על סערה שמתחוללת.  הכתמים האדומים שבציור מוסיפים ניגוד דרמטי לקומפוזיציה הצבעונית, ויכולים להתפרש כמטאפורה ליסוד האש, הדינמיקה, התפרצות הלבה והתסיסה.  צבעי התכלת יכולים להיות סימבול ישיר לאוויר, לאטמוספירה ולמים.  ידיה ורגליה של גאיה הם עמודי התווך של כדור הארץ.

גאיה היא מעין מודל של תהייה והתבוננות במין הנשי, ובאמנית עצמה, מעצם היותה אישה ואם.  לדברי רביב, "גאיה היא סלע, אדמה, מים וזרמים של אנרגיה עם צורות נשיות, כשהיא מגינה, רכה וקשה גם יחד.  כאישה, אני רואה את דמותי במידה רבה בדמותה של גאיה, אשר מרחפת מסביבי, ולא נותנת לי מנוח.  היא מזכירה את ההכרח להכיר בה ובתפקידה היוצר, הבונה והמאזן בעולמנו המעורער והמסוכסך".

אליסה והנוכחות הנשית

גם בסדרת הציורים המתייחסת ל'אליסה בארץ הפרעות', עורכת רביב מעין דיאלוגים עם הנוכחות הנשית.  דמותה של אליסה מעסיקה אותה מזה 20 שנה תמימות, ותערוכה בנושא הציגה כבר בשנות השמונים בניו-יורק.  אליסה נראית בציורים לעיתים כילדה, לעיתים כאישה בוגרת ובשלה.  בחלק גדול מהיצירות, נראה כי דמותה וגופה מכופפים או מקופלים, מנסים להתאים את עצמם למסגרת הציור או לפורמט הדף.  גמישותה של אליסה, היא זו אשר מאפשרת לה להישרד בעולם הפכפך, ולסדר את עצמה על פי הדרישות שנכפות עליה.  אליסה נתפסת אצל רביב כמטאפורה לדמות נשית רכה, גמישה ופלסטית.  דמות שניתן ליצור ממנה כמעט כל דבר, בשל היכולת המדהימה שלה לבנות את עצמה בכל פעם מחדש, ובווריאציות שונות.

בסדרה 'אליסה' משתמשת רביב בבובות ישנות של שפנפנים ובבובות-ילדה, כמודלים לציוריה.  השימוש בחפצים מן העבר תואם במידה מסויימת לשימוש בדמותה של אליס הקושרת את האמנית לימי ילדותה שלה.

אליסה מתחברת לעולם שמאפשר לה לראות דבר והיפוכו ולהסתגל לסתירות ולפרדוקסים.  "התחברתי לאליסה גם בשל יכולת הראייה הילדותית שלה (במובנה החיובי) ויכולתי לייחס לה דברים שראיתי במאבק הצמיחה האישי שלי.  הרי אנו במובן מסוים ילדים קטנים בעולם צבוע, הפוך ומשוגע", אומרת רביב.

בציור 'אליסה מספר 2' בורחת אליסה מדבר מה מפחיד, ובציור 'אליסה בשמלת השבת' היא מתוארת כשידיה צבועות בוורוד, ועל רגליה נעלי עקב אדומות.  בציור 'אליסה בחלום' מבצבצות דמויות של חיות, כשהשפן, בדומה לציורים אחרים, מופיע כשאוזניו זקורות כלפי מעלה, והוא משמש ככל הנראה כסמל למין הגברי, שנמצא ברקע, זקוק לאליסה, או מנסה לשלוט בצעדיה.  כמו הטקסט שכתב לואיס קרול, מציגה גם רביב סוג של סיפור ויזואלי על התבגרות שאינה תמיד נוחה.  זרועות ידיה הגדולות של אליסה מנסות למצוא את מקומן, והטלטלה בין מצבי הילדות לבגרות נשארת בעיצומה.

דמויות נשיות אחרות

סדרות ציורים נוספות מאזכרות את  שחרזדה או את ליידי גודייבה.  שחרזדה, ה'פאם-פטאל', מצוירת בצבעי שחור עז ובשפתיים בוהקות וחושניות.  היא עטופה במעין שמיכה שמשתלבת עם שערה הגלי, הפרוע, כשתום הילדות מפנה את מקומו לבשלות נשית.  ליידי גודייבה רוכבת עירומה על סוס ושדיה מזדקרים בנימה הומוריסטית נועזת למדי.  בעוצמתה, היא כמעט ומועכת את הסוס שעליו היא רוכבת.  אך בפינה התחתונה של הציור, ליד רגלי הבהמה, מתגלה דמות אנושית נוספת, האם זו דמותו של ה'מציץ' או שמא זו גודייבה עצמה בדמותה המפוחדת?

ציור 'לדה והברבור', הוא וריאציה נוספת הבונה הקשרים בין גיבורות מיתולוגיות למושגי הנשיות.  לדה, שהיתה אשת שליט ספרטה, הפכה למושא הפיתוי של זאוס, מלך האלים.  זאוס עבר טרנספורמציה, שינה את צורתו לברבור, והצליח להפרות את לדה.  בציור, הופך צוואר הברבור לנחש חנק שמתפתל ולופת את גופה של לדה.  ראשו הוא ראש ברבור, ומקורו חודר לראשה כמבקש לחדור למוחה ולמחשבותיה.  כחלק מאותם יסודות של פרדוקסים והפכים המופיעים בציוריה של רביב, נראות זרועותיה של לדה ארוכות ומחבקות את צוואר הברבור הנחשי, עד שלא נהיר אם הן לוכדות אותו במטרה להדוף אותו מעליה, או שהן עוטפות אותו בתנוחה של קבלה מרצון ואהבה.

גיחות לנושאים נוספים

הטיפול בנושא האישה והנשיות הוא ללא כל ספק מרכזי במכלול יצירותיה של רביב, והוא ממקד את תשומת ליבה לאורך שנים רבות.  אלא שביצירתה העשירה ניתן למצוא גם מרכיבים תכניים וצורניים נוספים, שנוצרים כמעין 'גיחות' או אתנחתאות מרצף הסדרות שהוזכרו.  כך לדוגמה, ציירה את ציורי 'הפרחים בלבן', 'הפרחים באדום', 'השואה' ו'חזון זכריה ואחרית הימים'.

ציור 'השואה' המוצג במוזיאון השואה בוושינגטון D.C., ארצות הברית, הוא תגובה למצבי אנוש שאינם יכולים להתעלם מן ההיבטים של הרוע בעולמנו.  "בכוונתי היה לחשוף את ההיבט המפלצתי של השואה, יותר מאשר להישיר מבט את תוצאותיה.  ביצירה נראות דיברות האלוהים כשהם עולים בלהבות, ומאבקם להישרד מתבטא אך ורק במיזוג הצבעים: אדום, שחור ולבן – סמליהם של הנאצים, ולבן ותכלת – צבעי סמלו של העם היהודי".

אחד מהפרויקטים גדולי הממדים שיצרה רביב, הוצג בניו-יורק ב'סוכת שלום' שנבנתה בעיר כסמל ל-40 שנות המדינה.  הציור שהוצג לצד עבודתו של האמן האמריקאי נוקס מרטין, מורכב מנייר קלף שעליו מצוטט בכתב עברי עתיק פסוק מספר זכריה, ולצידו ציור צבעוני המתאר סימבולים יהודיים כמו התמרים, יונת השלום ונופי ירושלים (הציור יוצג בחודש אפריל, שנת 2002, ב'בית אגודת הציירים והפסלים' בתל-אביב).

ציור זה מרחיב בפנינו את זוויות ההסתכלות על תחומי ביטוייה של רביב, אך גם בו ניתן לזהות את 'כתב ידה' שביסודו לא השתנה במשך השנים.  כך גם בציור 'רח' שנקין', שבו חושפת האמנית מערך מופשט של קווים וכתמים שיוצרים נוף אוטונומי, שאינו מחייב זיהוי מדויק של הרחוב התל-אביבי במציאות.  רחוב בו גרה וגדלה האמנית בראשית שנות ילדותה.  גם כאן, כמו בשאר ציוריה, מתמקדת עבודתה ביצירה של הרמוניה ואיזון בין הווריאציות הצורניות.

הריאליזם הסינתטי

התבוננות במבחר העבודות מגלה את הסדר המאפיין אותן: רביב משייכת את עבודותיה ל'ריאליזם סינתטי', שיוצר מעין סינתיזה למציאות, ובונה אותם מחדש, תוך שינוי הצורה הריאליסטית, ותוך שימוש במטאפורות.  ציוריה של רביב נעשים באופן אינטואיטיבי ככל האפשר, ונמנעים מיצירת אילוסטרציה לדברים הקונקרטיים הנראים לעין.  בציוריה נראה, כי קידמת התמונה והרקע שלה שווים באותה מידה, ונוצרת בהם השטחה של הפרספקטיבות הריאליסטיות.  חוקי הפרספקטיבה של הציור הקלאסי מתפוגגים, עד שנוצרים מערכים צבעוניים שבהם מתקיימים ממדים של רוחב ואורך, כשממד העומד נעדר, ועל הצופה להשלים אותו בראשו, ובדמיונו.  גם חתימתה של רביב נכתבת על גבי הציור כחלק אינטגרלי ממנו, במקומות שונים ובזוויות שונות, בין ובתוך האלמנטים המצוירים.

רביב משתמשת בדרך כלל בניירות לבנים ובוהקים, שעשויים מסיבים בלתי קריעים.  היא מעמידה את לובן הנייר כשווה ערך לצבעים האחרים, שבהם היא משתמשת.  שמירה על חללים לבנים שאינם מרוחים בצבע, מהווה לגביה את ה'מרווחים הפעילים' של הציור, את האור ואת האויר שבו.

התעמקות בציוריה של רביב, אינה מותירה למתבונן להתחמק מהם בהבעת אדישות או ניטרליות.  בעוצמתם הדינמית, הם סוחפים למעורבות ברמה הרגשית, פנימה, אל תוך תוכן של היצירות והתכנים שבהן.