התודעה שמאחורי משיכות המכחול

על יצירתה של הציירת אילנה רביב
שרית שץ

יתרונו של אדם שאיננו "מבין" באמנות, היא ביכולתו להביא למפגשו עם יצירת אמנות התבוננות בהירה ונקייה, בלתי מוטית, זו שאיננה מתייגת או נגועה בידע מוקדם.

האדם ה"לא מבין" מביא עמו את מה שמכונה בזן בודהיזם "Beginners mind" או תודעת המתחיל. תודעה של פתיחות, התלהבות, סקרנות, תום, טוהר החף מתפיסות והמשגות כלשהן.

תודעה זו המצויה בעומק הווייתנו האנושית, היא זו המתפעמת ממראה שקיעת השמש, מנוגה אורו של ירח בשמי לילה מכוכבים או ממראה פניה של נפש אהובה.

התבוננות "לא יודעת" זו היא לעולם ראשונית ורעננה, לעולם חד פעמית, לעולם רב ממדית ותמיד מותירה בנו רישום חוויתי בל ימחה.

יצירותיה של אילנה רביב מתאפיינות בכישרון מופלא ובשילוב יוצא דופן של המובחן עם הסוריאליסטי, של תום אינסופי עם סערה וגעש המצויים מתחת לפני השטח כמו נובעים מתוך עמקי הלא-מודע, מרקם עשיר של הגלוי והנסתר הפועל על מכלול החושים של החוויה האנושית.

עניינם של שני הציורים הנבחרים הנו הסבל האנושי מול המוות, הכליה ואוזלת הזמן. בהתבוננות בהם ניכר שהם צוירו ביד חומלת, אוהבת ורגישה.

בציורה "הומאז' לוולדימיר ויסוצקי", המשורר הרוסי, מפליאה הציירת במשיכות מכחול עזות להשרות תחושה של דחיפות, עוצמה, התייסרות, וחווית קוצר נשימה עד כדי דחיסות בחזה.
מְתוּנוֹת, מְתוּנוֹת תִּפְסְעוּ נָא סוּסַי, וּמֵהֵנָּה//אֶל נָוֶה אַחֲרוֹן, לוּ בִּמְעַט הֶאֱרִיכוּ לִי דֶּרֶך!*, זועק המשורר בתחינה נואשת אל סוסיו.

זעקת המשורר, צניפות הסוסים והולם פרסותיהם נשמעים מתוך הקנבס כמו עומדים לפרוץ את הבד אל המרחב שמחוצה לו. המתבונן מביט מבעד לעיניהם הקרועות לרווחה וגומע יחד עמם את מסלול הדהירה במדרון, אל סף החיים וכיליונם.

כאוקסימורון פואטי, בחלקו התחתון של הציור רכבת המשחק של מחוזות ילדותינו. מתנהלת לאיטה בשלווה כמו משקפת את הילד שבנו, התופס את הזמן כאינסופי ואת החיים כנצחיים. מסלול הרכבת פונה בכיוון ההפוך לדהירת הסוסים במורד, כמתנהל בניגוד לדרך הטבע. עשן הקטר המיתמר מתמזג בהבל פיהם של הסוסים הדוהרים ופרסותיהם מאיימות לרמוס אותו ולנפצו עד דק.

בציורה "רוח קדים" מפיחה הציירת חיים בדמותה הטרגית של הגר, האם והשפחה.

רוח הקדים בוערת מבעד לקשת גווני החום, האדום והצהוב וצורבת בחוֹמה את המתבונן. רחשה נשמע  בפיתולי הנחשים הרושפים בשערה של הגר, כמו נחשף בפנינו מוחה הקודח של אם שננטשה לגורלה ושחייה וחיי בנה האהוב התועים במדבר, מצויים בסכנה לאחר שאזלו מי החיים בכדים.

בזרועותיה מוטל גופו החיוור וחסר החיים של ישמעאל בנה, והאם חסרת האונים ספק מאמצת את בנה אל לבה, ספק מרחיקה אותו מעליה, אולי שבריר של שניה לפני שהיא משליכה אותו אל מתחת לשיח.

אינני מבינה גדולה באמנות, אך המלצתי היא כי בבואכם אל יצירותיה של  הציירת אילנה רביב, הביאו עמכם את תודעת המתחיל.

* ולדימיר ויסוצקי, סוסים אסטניסים. תרגום מרוסית: יואל נץ, מתוך: עיין ערך שירה, כתב עת מקוון לשירה, בעריכת שרית שץ, גיליון 35, ינואר, 2010