ד"ר מרים אור על אילנה רביב עברית – ריאליזם סינתטי כשפה סמלית
אלה העוקבים אחר התפתחות אומנותה של אילנה רביב המומים ומתפלאים לנוכח התגלית הבלתי צפויה של פרץ יצירתיות, צבעים וצורות רבי עוצמה, תוך אימוץ כל האלמנטים האפשריים מההישגים האומנותיים של תרבות האדם.
סיפור עבודתה של אילנה רביב נחלק למספר תקופות וניכר בחוש הצורה, הצבע והקומפוזיציה שלה – כערכים סובייקטיביים – הנתמכים בערכים פורמאליים, המבוססים על נושאים סינתטיים וסמליים
אילנה רביב – ריאליזם סינתטי כשפה סמלית
ד"ר מרים אור
מרצה וחוקרת תולדות האומנות
אלה העוקבים אחר התפתחות אומנותה של אילנה רביב המומים ומתפלאים לנוכח התגלית הבלתי צפויה של פרץ יצירתיות, צבעים וצורות רבי עוצמה, תוך אימוץ כל האלמנטים האפשריים מההישגים האומנותיים של תרבות האדם.
סיפור עבודתה של אילנה רביב נחלק למספר תקופות וניכר בחוש הצורה, הצבע והקומפוזיציה שלה – כערכים סובייקטיביים – הנתמכים בערכים פורמאליים, המבוססים על נושאים סינתטיים וסמליים.
סמליות ידועה עוד מהתקופה העתיקה בתרבויות היהודיות, מצרים, יוון ורומא. פירוש המילה "אמבלמה" ביוונית הוא השתלת רכיב אחד באחר, ובמקרה ההוא – מדובר בפסיפס השתול בתוך תבליט. מאוחר יותר שימש המונח למיזוג מילים ותמונות, או תמונות וסמלים מסוגים שונים באופן היוצר הקשר חדש שמניב נושאים חדשים ולפיכך יוצר משמעות חדשה.
הגישה המסוגננת של אילנה רביב – גם כשהיא מעורבת באוצר עשיר ועצום של סימנים וסמלים – מתמיד מכילה ומשמשרת ניצוץ אישי סמוי, המשתחרר עם השנים ומתבטא ביצירתיות מכוונת, הבעה דרמטית בצורות, תבניות וצבעים, ולבסוף – יצירת רעיונות סמליים חדשים, בעלי תוכן המסוגלים לעורר עניין וסקרנות, חשיבה ורגשות.
הקווים החזקים שלה אינם פעולה של מעקב אחר הנושאים שלה בלבד, אלא מדגישים את תכונותיהם הייחודיות. הם תורמים לעיצוב וארגון הצורות והמאפיינים האקספרסיביים. לפיכך, קיים סדר בכאוס, ובתוך הסדר קיים כאוס – ויתכן שהם עוקבים זה אחר זה. לדברי רביב: "עבודתי נובעת מתוך עצמה בנוכחות חזקה. כל קו מכתיב את הקו הבא והם מעצבים ויוצרים קו חדש." לדעתי עבודתה היא מאבק מתמשך, בו הכל נבנה ונהרס בהתמדה. ההשראה מגיעה מדוגמאות שונות בתולדות האומנות (טיציאן, ורונזה, אל-גרקו, פראנץ האלס, ולאסקז, סזאן, פיקאסו, מטיס, דה קונינג, וכן האומן האמריקני נוקס מרטין – שלימד אותה ב"ליגת תלמידי האומנות" בניו יורק) ועד לאקטואליה ולניסיון האישי שבחיי היום-יום.
חוויית ה"כאן ועכשיו" מובעת ברגש עז לגורל האדם, הסביבה, הנוף, האקלים התרבותי והרגשי, כולם נושאים בסיסיים ביצירתיותה. ניתן להתייחס לאומנותה כאל מטמורפוזה יצירתית, תוצאה של צמיחה סובייקטיבית – אישית וחופשית לחלוטין.
נקודת המוצא לעבודותיה של אילנה רביב היא שילוב של תרבות וטבע, למרות שהמחשבה המנחה היא הרצון להעביר לבד את רגשותיה העמוקים ותגובותיה לסביבתה, המשפיעים על מצב רוחה, סגנונה והנושאים שבהם היא מטפלת.
ציוריה של אילנה רביב תמיד מלאי דינאמיקה ואנרגיה המגרות את סקרנות הצופה ומספקות לו הרבה סיפוק מפתיע.
קצבים והקשרים הם ככל הנראה הרכיבים הבולטים ביותר בציוריה, נדמה שבני האדם נעים כמו עצים ובעלי חיים, ולהיפך – האנשת מגוון חפצים ואריגת כל הסביבה זו בזו בריקוד החיים והמוות הנצחי – אגדה ומציאות נארגים בהתמדה זו בזו באומנותה של אילנה רביב. כאשר הציגה את האני-מאמין שלה בראיון, היא סיווגה את אומנותה כ"ריאליזם סינתטי", המביע מטאפורה שונה מהמציאות. אולי אוסיף כאן – שונה מאוד, אך מבוססת על המציאות. ציור מעולם אינו מציאות אלא מראה המשקפת היטל שטוח ומשלה של המציאות. הדמויות המשתקפות אצלה אינן רגשניות, נטורליסטיות ואקדמיות, אלא יצורים שנולדו זה עתה עם קיום איתן משלהם, המאפשרים לנו לקבל ולפרש אותם בצורות חשיבה רבות ושונות. יציריה חפים מדעות ואופנות קודמות. הם אינם אילוסטרטיביים אלא מלאי הבעה ומשיכה בשפתם שלהם – ייחודית ודמיונית, אמיתית וחלומית כאחד, אגדתית ומציאותית בו זמנית.
כאשר יונג גילה את האנלוגיות הנרחבות בין שפת החלומות ושפת האגדות, הוא הבין מייד כי כלי החשיבה של המדע הקלאסי לא יסייעו לו אם ימשיך בדרך זו. אחת הדרכים שבהן הצליח לאמת את רעיונותיו, ואחת החשובות שבהן הייתה מחקר בין-תרבותי המבוסס על היבטים משתנים של המציאות. הניסיון לחשוף את היסודות האוניברסליים של מיתולוגיות שונות תרם להבנת האוניברסליות של הנפש. בעקבות השאלה הכללית, האם לכל ציביליזציה ותרבות היה מיתוס משלו – עולה השאלה הפרטית הרלבנטית להשקפתנו בנוגע לעמדתה של אילנה רביב בעבודותיה. כיוון שהיא מודעת לחלוטין לחוסר יכולתה של שפה או מילה אחת, ובמקרה זה השפה החזותית, להביע את המציאות המהווה ומעסיקה את בני האדם בעולם שבו הם חיים, היא מטפלת בנושא חלופי שמוביל אותה לאפשרויות אינטלקטואליות קריטיות, שנוצרו בזמנים ומקומות שונים ובמגוון זרמים הכרוכים במיתוס, פילוסופיה, שירה ופסיכולוגיה, ומעל לכל – באומנות החזותית וההופעה. אני מציינת "הופעה" כיוון שהבדים של אילנה רביב הם במהותם במות תיאטרון, עליהן משוחקת הדראמה האנושית. במגוון מצבים, היוו הדראמות הללו מוקד למחלוקות ודיונים מתוחכמים ביותר. אילנה רביב מנסה ליישב ביניהם – הן בתיאוריה והן בקשר לנוהג הקיים בסוגיות הסגנון האומנותי שלה – עם אפשרות לעשות זאת בנפרד או במקביל, ועדיין להישאר בלב לבם של השתקפויות ומחלוקות עכשוויות רבות, לא רק בתחום האומנות, הדת, הפילוסופיה והאסתטיקה, אלא גם במדעי החברה והטבע.
תוך אימוץ אסטרטגיה השוואתית נועזת, המשלבת תיאור אמפירי עם פרשנות מלאת דמיון, אילנה רביב מציגה "דוגמאות קלאסיות" לשתי העמדות. הדוגמאות שלה נעות על פני מגוון תרבויות נרחב, בפרט – איקונוגרפיה מסורתית וגישה מודרנית. היא מנצלת תיאורים וניתוחים שפותחו בקפידה בכדי להכין את הקרקע להצגת התובנה והמסקנות שלה. באמצעות התיאורים והניתוחים האמפיריים שלה, רביב בונה במיומנות טיעון משכנע ביותר לכוח כל-יכול ולצורך בהבעה בשפה ציורית ככלי לתקשורת מחד, ולחשיבות הבו-זמנית של סוגים שונים של דברים שאינם ניתנים להבעה במילים, מאידך. בכך, היא מספקת תבואה חדשה לטחנת הדעות הקונסטרוקטיביות המנסות להגביל – למען מטרות עכשוויות משלנו – את אפשרויות וגבולות השפה הציורית. באותה עת, היא מספקת תכנים בעלי רגישויות מחודדים וכלים קונספטואליים, המאפשרים להם לזכך את פרשנותם למגוון גישות היסטוריות ועכשוויות ליעילות ומגבלות לשפת הציור.
ניתן להבחין בבירור שאילנה רביב פיתחה באומנותה פנתיאון מורכב, שמומש במלואו בדמויות חומריות, המגיע אל שיאו. היא ממחישה חשיבה מופשטת והרהור רוחני באמצעות דימויים. לפיכך היא תופסת את ההכרח שבשימוש בדימויים, מילוליים וחזותיים המשולבים בגיאומטריה מטפורית. ריבוי הצורות והדמויות המשמשות באומנותה תואם את התפתחות הדינאמיקה המתפתחת במוח האנושי ממגוון סיבות, שאת כולן בסופו של דבר ניתן לייחס למגוון הצרכים של הפרט והקבוצה. בפרט, רב-גוניות זו נובעת מהכללתם ההיסטורית של כל הצורות הקיימות, כל הצורות המקומיות, לסינתזה תיאולוגית גדולה, בה הם מפורשות כ'מודים' או 'נביעות', ובכך תורמות להמשך צמיחת הספקולציה הפילוסופית.
בראש וראשונה, צורות הדימוי של אילנה רביב אינן שרירותיות. האלמנטים האולטימטיביים שלהם מגיעים ממקור עממי – בחירה אינסטינקטיבית במחשבות האומנית – במקום המצאות תיאורטיות, אך השיטה מאומצת ומתפתחת בתוך התובנה האינטלקטואלית והאינטואיטיבית – השתקפות של היושרה והאופי שלה. קיים שילוב של פעילותה הרוחנית העכשווית עם קיומה הממשית של איקונוגרפיה מסורתית. הצגת הנסתר באמצעות הגלוי יכולה לנבוע כתוצאה מהתיעוד החושפני של שינויים בטבעה של החוויה האנושית בכלל, ושל אילנה רביב בפרט. מנקודת מבט של חינוך, ערכו של דימוי אינו תלוי בתכונותיו האסתטיות. הכרה במשמעותם של שינויי סגנון בתקופות שונות, גם אם היא חשובה עבור מבקרי האומנות, ניכרת בעצם רק במבט נטול עניין לאחור. קיימת הקבלה בין שינויי סגנון לשינויים תרבותיים – כולנו מדברים את שפת התקופה, ללא שאלות ובלי ניתוחים.
בואו נבחן כעת את ההליכים שבעצם מעורבים ביצירת דימויים בתקופה הפוסט-מודרנית. מבעד לעדשה החברתית שלהם, רבים מהאומנים המודרניים כולל אילנה רביב חיפשו באומנות ובהשקפת העולם ה"פרימיטיבית" את האמצעי לקרוא תגר על אמונות ממוסדות. אולם "הפרימיטיבי" שאליו פנו הינו מגוון כמו התנועות באמונות המודרנית. הוא נע מאומנות גבוהה ועד בידור להמונים, מדארווין ועד פרויד. מה שנתפס בעבר כ"מודרני" הפך ל"פוסט-מודרני" מבחינת שבירת ה'טאבו' על מה שהיה פעם מקודש ובלתי מוחשי. חלו שינויים מהותיים באמות המידה האסתטיות שבבסיס הבעת העיוות, בעזרת שימוש בדימוי שאינו מילולי אלא אינטואיטיבי – קינטי וקינאסתטי.
המאפיינים כבר אינם נפרדים אלא מעורבים בצורה סמלית הוליסטית ומורכבת, שניתן לכנותה ריאליזם סינתטי. לפיכך, אומנותה של אילנה רביב בנויה מכך שהקומפוזיציה מולידה המצאה חדשה – נתיב חדש בדרך להישגים יצירתיים אינסופיים של המין האנושי.
ד"ר מרים אור
מרצה וחוקרת תולדות האומנות