הריאליזם הסינתטי הקסום* של אילנה רביב

"אני משוכנע בכנות גמורה, שהביקורת הטובה ביותר היא הביקורת המהנה והפיוטית ולא האחרת, הצוננת והאלגבראית, שבאמתלה של היותה מסבירת כול היא חסרה שנאה ואהבה ומרחיקה מעליה מרצונה כל התייחסות רגשית… בנוגע לביקורת הראויה לשמה, אני מצפה לכך שהפילוסופים יבינו מה שבדעתי לומר: כדי שתימצא ראויה, כלומר כדי להצדיק את דבר קיומה, על הביקורת להיות משוחדת, נלהבת ופוליטית, עליה לאמץ נקודת השקפה ייחודית המרחיבה את אופקיה ככל האפשר".

(שארל בודליר)

כדי שהגדרה זו של ביקורת האמנות שאותה ביטא המשורר הצרפתי הנודע תהיה מוחשית, חייב גם מושא ההתבוננות הביקורתית להיות יצירה מרשימה, מלהיבה ומעוררת השראה.  ואכן כזו היא היצירה הנשקפת לעינינו עתה בכל הבטיה ובמלוא מובן המילה: זוהי יצירה מלהיבה ופיוטית, שכן יסוד עולמה האסתטי של הציירת הישראלית אילנה רביב הוא אותו יסוד אמנותי, שבאמצעותו ובעזרת הכרתה האינטואיטיבית היא יוצרת רמות אחרות של מציאות, שונות ונבדלות מן המציאות הניצבת מולנו בדרך כלל.

ציוריה של אילנה רביב הם פרי של השראה מיידית שהציירת אינה מטפחת עד לרמה של מודעות, ובאופיים הרי הם יותר בחזקת התגלות מאשר ניתוח אינטלקטואלי קר.  זוהי התפרצות אמיתית וסוערת של כוח יצירה, המצמיח דימויים בעלי עוצמה רבה, המבטאת את אי השקט היצירתי המקיף את הלירי והאינטימי, כמו למשל הפרח או האישה בגילוייהם השונים, כמו היצירה החזותית התמונית של הארכיטיפים החידתיים מן המיתולוגיה, שבעיבודם הסימבולי נעשו מורכבים יותר, וכמו הביטויים הפלסטיים הדרמטיים שמקורם בתולדותיו הטרגיים של עמה.

לתערוכה זו בחרה אילנה סידרה של ציורים, המפארים את הנשיות על כל הבטיה באמצעות דמויות נשים שהפכו למיתולוגיה ושימשו מקור השראה לאמנים בכל תחומי האמנות בכל הזמנים:  חווה, קלאופטרה, פנדורה, אופליה, לדה והברבור, ליידי גודייבה המכסה את מערומיה היפים בשיער ראשה, שחרזדה, עליסה בארץ הפלאות…, וכולן מוצגות בחזיון ציורי חדש, פיוטי ומיוחד במינו.

בתצוגה זו, מהותה הנשגבת של האם הגדולה היא המקור לגילויי הנשיות. הרחק מעבר לניסיון להחמיא לנשיות ולאימהות, חושפת אילנה רביב בעת ובעונה אחת, הן את מקור היצירה החבויה בה עצמה, והן את תהליכיה: לחוש את הנשיות המתבטאת בלשון סימבולית כיסוד הפסיבי של היצירה, כנשמה הכול יכולה של כל הנברא המפעמת באמן, החבויה בחוקים העליונים שאינם נפרדים מהאמנות, ואשר לה היא העניקה את הזכות לברוא עולמות חדשים…

אילנה רביב מגדירה את יצירתה כ"ריאליזם סינתטי", שכן עבודותיה מייצגות "מטאפורה שונה של המציאות" (א.ר.). מן הנמנע שלא להוסיף על הגדרה זו את התואר "קסום", אף על פי שיצירתה הכוללת, הנוטה בבהירות כה רבה לעבר הפיוטי שבקסם היופי והשירה מתבטאת ב"כתב היד" החזותי המוכר שלה, המקורב למורשת האקספרסיוניסטית: הציור שלה מוגדר היטב, וקווי המתאר שבו זורמים בנחת, בזרימה השואפת למצות עצמה, ונפתחים לקראת קווים אחרים ונשזרים בהם בצורות מסוגננות ובהדגשה רבה. במה שנוגע ללוח הצבעים, מניחה האמנית לעצמה להתפתות לחושניותו של הצבע. בסולם הגוונים שלה שולטים השופעים שבהם עם נוכחות בולטת של הצבע השחור; ובפוליפוניה זו, המאוזנת בשלמות מהדהד קרשנדו תזמורתי המשמיע את חדוות הבריאה. הדימויים שלה מלאים עוצמה ותשוקת יצירה הצומחות מתוך הפנטזיה השופעת, המקיפה את חזות עולמה הנשקפת בבדי הציור הרחבים – המזג האמנותי התוסס של אילנה רביב מצריך משטחים רחבים – והם שיר תהילה אמיתי לאמנות האינטואיטיבית, המקדימה ביקורת "משוחדת, נלהבת ופוליטית"… (ש.ב.) , המכינה אותה, מצדיקה אותה ומעניקה לעצמה את "זכות קיומה".

ברנקה ברבריאן – אוצרת אמנות – ספרד