אילנה רביב תערוכה: "על חיוכים והפתעות"

"אינפנטה" 2005
נעה טל-אוצרת

דריכה, דהירה, רכיבה, מתיחה, רקיעה, כפיפה, הושטה, נגיעה, הארכה, הרמה  –  כל אלו ופעולות אחרות מניעות את העולם הפנטסטי שמתגלה לעינינו בעבודותיה של אילנה רביב.

התנועה מלאת התנופה המתרחשת בתוך היצירה מזינה את עצמה. התנועה עוברת מחפץ לחפץ  כמו שרשרת ומהווה את הכוח המניע לעולם הפנטסטי המלא והפועל, עולם בו כולם מתחרים על "מקום" ומצב שבו ייראו במיטבם בחזית התמונה. לכל איבר גוף יש חיים משלו. כך מצליחות הידיים של הילדה או הבובה לנצח בתחרות על קידמת התמונה. הידיים המוארכות בצבע לבן, מהוות סימון לכיוון התנועה ונראות כמו משוטים של סירות המתפוצצות מאנרגיה. יחד איתן ממלאות תפקיד חשוב בעולם זה השערות הנראות כמו גלים בסערה, ובולטות בצבעי האדום –שחור.

כשם שתמונותיו של פרננד לג'ה בתחילת המאה ה-20 הופכות את הגוף האנושי למכונות, כך אצל אילנה הגוף האנושי הילדותי הוא בובתי .עולם הילדות לפי אילנה כולל: ילדות וצעצועיהן – בובות, סוס מתנדנד, אופנים וחבלים; ילדות ובעלי חיים – חתול, סוס קוף וכלב; ילדות ובגדים – מגפים, נעלים, שמלות עם מלמלות, בדים,  צעיפים מתנופפים, כובעים ועוד מיני חפצים.

הצבעים בציורים עזים ובולטים בהם צבעי האדום, שחור, צהוב, כחול ולבן. החלק המרמז על חיים  הן העיניים. המצוירות בזוויות שונות. הן גדולות ומלאות אנרגיה. האנרגיה הכלואה בתוכן מופנית פנימה או החוצה..בחלק מהתמונות קולטות את האנרגיה הזאת הנעלים, המגף או הגלגלים וכך היא ממומשת בתנועת דריכה, הליכה או נסיעה וגלגול לרוחב התמונה בכיוונים שונים.

מעניין להשוות את ציוריה של אילנה לציור האינפנטה מרגריטה של דייגו וולסקאז (1656). אצל וולסקאז אנו רואים כניעה וכבוד לאינפנטה – היא המרכז וכולם מתבוננים בה. אצל אילנה כל מלווי הילדות שבתמונות – הצעצועים, בעלי החיים ואביזרי הלבוש – הם חלק בלתי נפרד ממנה. הסוס המתנדנד והבובות הם כמו הבגדים,שהיא לובשת ופושטת. הילדה אינה מתייחסת אליהם כחפץ בעל חיים משלו – הם עצמם חלק ממנה ומאישיותה.

ניתנה לנו ההזדמנות לראות את עולם הילדות לפי אילנה ואנו רואים את העולם הפנימי והחיצוני בו-זמנית בערבוביה, ללא נקיטת  עמדה ובלי לברור סדרי חשיבות. הדינמיקה בעולם שיצרה אילנה,  מונעת על ידי חוקים אחרים מהידועים לנו בעולמנו. זהו עולם סוער מלא תנועה אינטנסיבית וכמו בגלים של ים אנו רואים רק את החלק שהגיע מסיבה לא ידועה לחוף –  לקדמת התמונה. זהו הרגע המסויים שבו התבוננה ואותו היא בחרה לצייר.

אולי זהו העולם שבו אנו חיים? אולי המטאפורות שבחרה אילנה מייצגות את הדינמיקה שבתוכה אנו שרויים?

נעה טל

אוצרת

תודה מיוחדת למר אלי לביא על יוזמתו ורעיונותיו להקמת תערוכה זו.

ספטמבר, 2005

דברי מר אלי לביא

"על חיוכים והפתעות"

אילנה רביב

זהו סיפור של נערה, בת לדור של "בוני האומה" בת לדור של אנשים שהיו לאגדה עוד בחייהם, כמו דודה יהודה ארזי האגדי,עליו נאמר, שללא תרומתו לביטחון המדינה ספק אם מדינת ישראל היתה קיימת.

תוסיפו לכל זאת ילדות המעוררת געגועים והרי לכם "נסיכת האגדות".

התום, הגעגועים והערכים מצאו את ביטויים ביצירותיה מבלי לאבד דבר משורשיה, למרות החשיפה לעוצמת הסופיסטיקציה של עולם האמנות של ניו-יורק.  שם מצאה דרכה בסדנאות חשובי יוצריה.

בסיפוריה, על גבי הבדים והניירות, השכילה אילנה רביב לשמור על התום ועל החלומות, תכונה שכה אפיינה את הדור שהביא באמונה צרופה לקוממיות ישראל.

בעולמה הפנימי, כיאה לאפייה, לא הלכה שבי אחרי הפיתוי לעסוק בהאדרת התקופה שעיצבה את נעוריה ואף לא סונוורה מהזוהר והברק של עולם האמנות הניו-יורקי, אלא בשקט ובאמונה היא ניהלה מסע לאורך שדרת חייה ונתנה ביטוי ומשמעות לדברים החשובים לה.  בהשמיעה דברים שהיא שומעת, דברים הקרובים לליבה.

בהגישה לנו את עולמה הפנימי הוא עשוי לעורר אצל הצופה בתערוכה הרהורים לימי התום והילדות שלו.

אלי לביא

אוצר

מנהל המוזיאונים של העיר רמת-גן (1986 – 2004)